כנראה שלכולם זה היה ברור. מפני שאף אחד לא פצה פה. עם סיום
הקורס היינו אמורים לקבל חופש ארבעה ימים, תוך כדי התפזרות, ולהגיע כל אחד בכוחות
עצמו למקום שמשם הוא בא. וחופש זה דבר גדול. בעיקר שכל אחד מאתנו ממילא עובר על-יד
הבית שלו, אז איך אפשר לא לתת קפיצה. מילא - ההורים. אבל איך אפשר להפסיד את
השוויץ בפני החברים והחברות שנשארו בעיר. שבכלל לא מגוייסים. אבל מצד שני - ביטול
חופש בפלמ"ח, זה היה סימן גדול. סימן גדול מאוד. אות רציני לבאות. אולי הולך
לקרות משהו, אולי יהודה בכל זאת יודע משהו, שאנחנו לא. אולי היו לו "הוראות
קבועות". ובזבנג אחד הרגשנו את החשיבות של הרגע, ואת עצמנו ניצבים הכן,
מוכנים לכל. צמאים. שעת חירום. בשביל זה אנחנו בפלמ"ח, לא ? אוי, איך שרצינו
שיגידו לנו שמשהו הולך לקרות, סוף-סוף!
שלישית-כל
: סשה, אלדד, מויש, ושני הנהגים - אלי, כל השאר נשארים פה, ואני מבקש לשמור על שקט
סביר, כן ? ולא להתפזר יותר מדי ! והם זזו הצידה, הרחק מטווח השמיעה שלנו, אל בין
העצים של הפרדס, שהיו עמוסים פרי, כבד, מוכן כבר עוד מעט לקטיף, אבל עוד ירקרק.
החבר'ה
עמדו בקבוצות, מתווכחים על מי יודע מה יהיה אתנו, ומה יהיה עם המדינה. ו"הפורשים".
מי שיכול היה, הביא דברים שהוא שמע עוד לפני הקורס. אחדים הורידו תפוזים והתחילו
לקלף ולהעביר פלחים. אלדד ומויש היו הרבה יותר חשובים מכל השאר. הם אומנם היו
חניכים בקורס, כמו כולנו, שווים בין שווים, אבל אלדד היה כבר מזמן חובל
בפלי"ם, ומויש כבר היה ממ"מם ותיק. מהגדוד שאני הייתי. השלישי.
אני
הלכתי הצידה והשתטחתי על העשב. זה היה הפטנט שלי הפרטי, כל פעם כשהייתי מרגישה
שאני הולכת לאיבוד, כשלי בעצמי לא היה כלום מה להגיד, וכשלא ידעתי מה לחשוב, מפני
שלא הבנתי כלום. כולם התווכחו "יש מדינה", "לא ייתנו לנו",
"אתה יודע מה זאת אומרת", "סוף-סוף יש לנו בית לאומי",
"לא יהיה לנו", "זה עוד מוקדם", וכו' וכו'. אני רק ידעתי דבר
אחד. הלך החופש. איך אני אמשיך בלי הפסקה. בלי פוס. בלי לנוח. בלי לצבור כוח -
אלהים יודע. אני בכלל, מילדות, תמיד היה לי כישרון נדיר לצבור ביחד אוסף שלם של
חוליים וספחות, ולדחות את הטיפול בהם - עד. כאן איזה פצע שצריך לפתוח, פה איזה קוץ
שעשה אבצס שלם, שם איזה שן שצריך לעקור, והאקזמה ברגליים, שלכולם היה מהמקלחות
בקיבוצים, אבל אצלי היא נהייתה כולה מוגלה, והשלשולים מהאמבות, שמוכרחים לעשות
משהו כדי להפסיק את הריצות ואת הירידה במשקל, אז בשיטה הזו של לדחות את הטיפול אתה
יכול לסבול עוד יום, ועוד יום, בתנאי שאתה יודע עד מתי. נאמר - עד החופש יש לי עוד
שלושה שבועות, לא נורא. אבל החופש הזה מוכרח לבוא. מה יהיה עכשיו? אני כל-כך
עייפה, שמי יודע אם אני אחזיק מעמד, כל אלה שמתווכחים שם, אולי באיזמקום אני
10