מין סגנון כזה של דיבור, ושל התנהגות בכלל, שאנחנו התל-אביבים
לא אהבנו. הם היו מין סנובים-אינטלקטואלים כאלה. ודיברו במין שמיניות כאלה, עם
רמזים משפחתיים כאלה, אחד לשני, ועם רמיזות לכל מיני ספרים חשובים. הם כולם ידעו
בעל-פה את כל שניאור ואת כל חנניה רייכמן. והציטטות שלהם לכל מקרה ולכל הזדמנות
עשו רושם מוחץ. הם גם כן לא יכלו לסבול אותנו. היינו בשבילם עירונים קלי דעת,
זעיר-בורגנים. רודפי תענוגות. כל דבר הם היו אומרים עלינו: "פטי-בורג'וא!
איכס!" וניקי עוד היתה אחת מן המבריקים בין הירושלמים. אפילו הירושלמים
התפעלו מהשמיניות שלה. לא חשוב מה שאמרו - היא היתה הופכת, והיתה יוצאת חוכמה, שכל
הירושלמים צוחקים, וחוזרים על זה, וזוכרים לנצח.
אני
לא כל-כך אהבתי אותה בהכשרה, בכלל בגלל סיבה אחרת. היא לא היתה ספורטאית, היו לה
ידיים שמאליות, והיא היתה "קרשית", כך קראנו לטיפוסית כזו: לא מתעניינת
במין. ונוסף לכל היא היתה מכוערת שזה היה דבר נורא. לא שאני הייתי יפה. גם אני
הייתי מכוערת כמו מכשיפה, אבל זה לא הפריע לי לרקוד, או להשתולל, או מחזרים, וכל
העסק הזה שקוראים לו חתיכה. חוץ מזה, בתור מכוערת אני יכולה להגיד שגם מכוערת
רשאית לשנוא מכוערים. אבל ניקי, נוסף על הכיעור היא היתה מין נגד כזו. לא רק שלא
הלך לה, היא גם היתה נגד. היא היתה טוענת, בקולי קולות, בשם כל אלה שחשבו כך, שאם
שניים מפנים את כל תשומת-הלב שלהם אחד לשני, ואפילו רק לרגע, זה לא מוסרי, כי הם
מנתקים את עצמם משאר החבר'ה. בעיני זה היה צביעות ממדרגה ראשונה. בעיני הרמזים
המשפחתיים של הירושלמים, שהם היו אומרים אחד לשני, ופורצים בצחוק, ואף אחד לא מבין
על מה ולמה - היה בעיני יותר מבודד. וגם מעליב. והדיבורים שלה על אהבה ומין היו
בעיני כיסוי לזה שהיא "קרשית", ולא שום דבר אחר. ותמיד היינו רבים
ומתווכחים על זה. בעיקר שתינו.
בכל
זאת,במקלחת באיילת-השחר, נורא שמחתי לראות אותה. כמו קרוב משפחה, ששמחים לפגוש
אחרי הרבה זמן, אפילו שהוא מהקרובים שלא אוהבים במיוחד. אני לא ידעתי שהיא
באיילת-השחר, אז הופתעתי, כאילו היא נפלה מהשמיים. גם הופתעתי מעצמי, מזה ששמחתי.
באיזמקום כיבדתי אותה, מאוד, כי בסך-הכל היה לה המון שכל, והיא היתה רצינית מאוד,
וגם ישרה כמו סרגל. ואני הייתי במצב שחוסר-הצדק העולמי הימם אותי, ובאיילת-השחר
חיפשתי כביכול יותר צדק ממה שהיה לי ברמות נפתלי, או במטה הפלוגה, ופה, באיילת-השחר,
במטה הגדוד, אומנם המג"ד אמר כבר שבפלמ"ח לא עושים משפטים, כשאני ביקשתי
שיעשו לי משפט, אבל אם הם יכירו את כל העסק יותר טוב, אם הם לפחות יכירו אותי יותר
טוב, כשאני אהיה פה אתם, בתור מזכירה, או מה שיטילו עלי, אז הם יודו שהצדק היה
אתי, הם יגידו שאני צודקת. משהו כזה. אולי בגלל זה שמחתי לפגוש את ניקי.
100