פנים, על רובם, אף אחד לא ידע עליהם שהם יודעים מוסיקה קלסית.
רק תדי, צפצף על האווירה הזו, סחב לפלמ"ח את הקלרינט שלו, ואת התווים, וכל
התווים שלו היו החלק של הקלרינט מתוך רביעיות של מוצרט, או שביעיות של
השד-יודע-מי. אפשר היה להתפקע כשהיו שומעים אותו מנגן לעצמו. ואפילו התדי,
המוזיקנט מארץ המוזיקנטים, אפילו הוא לא ידע מה זה בתקליט, או מי זה. לא שמע אף
פעם. אבל באומץ לב עצום הוא אמר: חבר'ה, בחייכם, תנו לשמוע, יכול להיות שזה יפה,
כך אי-אפשר להגיד כלום. אוי, איך שצחקו עליו. מה זאת אומרת? "יכול להיות שזה
יפה !" זה יפה לך או שזה לא יפה לך ! ותדי אמר, באמת, מה אתכם, צריך לשמוע את
זה כמה פעמים. והחבר'ה התפקעו מצחוק: שמעתם דבר כזה? אתה מקשיב, זה לא יפה, אתה
מקשיב עוד פעם ועוד פעם, אז אחרי הרבה פעמים המנגינה הזו פתאום משתנה ומתחילה
להיות יפה ! ותדי אמר: כן, כן, בדיוק כך, כלומר, לא משתנה, אבל... אף אחד לא נתן
לו לגמור.
והיתה
בינינו דפנה, שהיתה כבר ממש מוסיקולוגית. אבל עליה אי-אפשר היה לדעת אף פעם. בשלב
זה היא היתה בשטח, אבל הצליחה להסתתר עד שספי, המא"ז, אמר מה זה בתקליט, ומי
כתב את זה, ומי מבצע, והחלקים, באיטלקית, כל
מיני
"אלגרו", ו"צ'יצ'יליאנו", ו"אלגרוג'וסטו" לצהלת כל
החבר'ה, ואז דפנה עברה "במקרה", ונתנה קריאה: "הוי ! הרי זה
צ'ימרוזה ! בביצועו של... " לא יפה מצדי. יכול להיות שהיא באמת ידעה, ובאמת
רק באותו רגע הגיעה. אבל אף אחד לא היה מאמין לה, אפילו אם היא היתה נשבעת. מוכרחים
להודות, שלאף אחד לא היה אומץ, או מספיק רוע-לב, כדי להגיד לה את זה לפרצוף. א-בל,
מאחורי הגב, אפילו באותו רגע, כולם עשו פרצופים אחד לשני, של: "בטח, בטח...
" ונפנפו בידיים : "יללה-יללה !" אבל רק מאחורי הגב.
החברה'מנים
התחילו לצרוח: די ! מספיק !, וכשתדי הלך לשים את התקליט
בפעם החמישית, כמעט הרגו אותו, וכשלא עזר להם - הם פתחו בשיר-צעקות, עם מחיאות
כפיים גדולות כאלה, ורקיעות רגליים, ומסביב לג'ודו, שתמיד תפש את התפקיד הראשי
באירועים כאלה התרכזו עוד ועוד, כמו תמיד, ותדי הגן על הפטיפון עד הסוף, עד שנגמר
התקליט, אבל הוא כבר לא שם עוד פעם. נכנע. ונהיה שקט. בינתיים ספי המא"ז הלך,
וחזר בערב, ישר אל הפטיפון שלו, וכולם מתוך האוהלים מביטים די בעצב, חשבנו שהוא
כל-כך בז לנו, הפראים הפרועים האלה מהפלמ"ח, שהוא בטח ייקח עכשיו את הפטיפון.
אבל למרבית הפלא הוא עשה בדיוק ההיפך. בלי להגיד מילה. הוא שם את התקליט, מילא את
הפטיפון, הניח את המחט, וכשצ'ימרוזה התחיל למלא את חלל המחנה, בין האקליפטוסים
הענקיים, ספי ליטף את הפטיפון - והלך. ומשום מה צ'ימרוזה פתאום נהיה קצת יותר
נחמד. רק קצת. אבל כשהוא נגמר, ותדי בא לשים אותו עוד פעם - אף אחד לא אמר
110