הארון? הוי אי-אפשר להוריד חבר'ה מהקו הראשון, בעין-זיתים, אז
ביקשו מהמחלקה בכינרת, מגרעין "תומר", שהיו המחלקה השלימה היחידה שנשארה
עוד בעמק הירדן, שישבו ביחד במשק אחד, ובלי מלחמה על הראש, אז ביקשו מהם שייתנו
עשרה - שנים-עשר בחורים, שייסעו עם הארון עד תל-אביב, מין ליווי כבוד כזה. בהתחלה
עוד נתנו כבוד לכל הרוג. ואיזה שוק קיבלנו במטה של המחלקה, כשהתברר לנו שהם מסרבים
! "אנחנו לא מסכימים ! לא מספיק שהפלמ"ח לא עוזב אותנו לנפשנו, אז
הפלמ"ח עוד עושה ממנו "חברא קדישא"! '' ולא יאומן - אבל הם איימו
בשביתה ! מי שמע על שביתות בפלמ"ח. בחייכם ! כל פעם כשמישהו היה מאיים
בשביתה, היו אומרים לו: מי שמע על שביתות בפלמ"ח, בחייך. ובזה נגמרו כל
השביתות. נו - אז הלכו שם צעקות וויכוחים, ואנחנו עשינו מאמץ, ושכנענו אותם
אחד-אחד, או שניים-שניים, והם הסכימו, לא שנים-עשר אבל ארבעה- חמישה הם הסכימו,
אולי בגלל שזה היה בועז, כי סיפרתי להם המון עליו, והם גם הכירו אותו. בפעם
האחרונה ראיתי אותו, זה היה אולי בסך-הכל שבועיים קודם, בכינרת. הוא אז בא לבקר
אותי. והיצגתי אותו לכולם, והישווצתי שיש לי כזה חבר. הוא היה נורא יפה, ונראה
פלמ"חניק מאה אחוז, עם כל הגינונים. וכשהוא סיפר שהוא בעין-זיתים, וכמה שזה
מסוכן שם, אמרתי לו, בעיקר כשנפרדנו, תעשה לי טובה, תעשה טובה לעם ישראל, אל תראה
גבורות, אל תשוויץ, עשה טובה - בלי שוויץ. אולי אלף פעם אמרתי לו את זה. הלב אמר
לי. ברגע שהוא אמר כמה מסוכן בעין-זיתים, והעיניים שלו נצצו, מצפייה, מגעגועים
לסכנות, מהתקווה שסוף-סוף עושים משהו, שיש אויב, שהנה-הנה תהיה לו הזדמנות להוכיח
לפלמ"ח מי פה פייטר אמיתי, באותו רגע - הלב אמר לי: שוויצר כזה כמו בועז - לא
יחזיק הרבה. שוויץ אחד קטן - והוא הולך. "השוויצרים האלה נופלים
ראשונים", זה בועז בעצמו היה אומר, בכל המסעות, בכל האימונים. ואיך בן-אדם
כמוהו יוכל להתאפק ולא לעשות "גבורות"? ידעתי, אוי איך שידעתי. כל פעם
שהייתי חושבת עליו אחרי שנפרדנו בכינרת והוא חזר לעין-זיתים, הייתי חושבת: נו,
כנראה שבועז עוד לא נהרג. כנראה הוא עוד חי. אם לא שומעים כלום. וכשהודיעו לנו
שהוא הרוג, ושהארון שלו כבר בדרך אלינו, לכינרת, הייתי כל-כך מוכנה, שיכולתי לשלוט
בדמעות. הצטרפתי למלווים, כי הם לא הסכימו לנסוע לבד. אבל אם הייתי שם בלוויה, או
לא - אני לא יודעת. וזה לא שהיום אני לא יודעת. גם אז לא כל-כך ידעתי בדיוק מה
הולך. אני יודעת שלא רציתי לנסוע, אני פחדתי לנסוע. פחדתי שאני לא אדע מה לעשות,
איך להתנהג, מה אומרים. איך אני אדבר עם המשפחה שלו, ואני ידעתי שהיתה לו חברה
רשמית, ידעתי עליה הכל, ומה אני עושה, ויחד עם החבר'ה האלה מגרעין
"תומר", מה לי ולהם. מה יש להם להיות בלוויה של בועז, החבר שלי, ואיך
אני אוכל להיות בבת-אחת גם בלוויה של בועז שלי, וגם מפקדת
120