הממ"כפים מהנגב, עם הבחורה שהתעללו בה, הם כולם פה, אתי,
והם לא יהודונים מהשואה. הפעם אנחנו נראה להם. הפעם הם יחטפו ככה, שיידעו להם. כל
מה שהם עושים לנו - אנחנו נעשה להם. אנחנו נראה להם שאנחנו כן יכולים. שיידעו עם
מי יש להם עסק הפעם. אנחנו כן יכולים, כן יכולים. והאצבע שלי לחצה - - - ו - - -
כלום. ששש - שקט. אולי לא לחצתי. אולי אני רק חושבת שלחצתי. אולי אני לא רוצה.
חלשה. אולי האיש הזה, שיושב עכשיו באוטובוס, ומביט ישר אלי, ישר לעיניים שלי, ולא
רואה אותי, אולי דווקא הוא לא עשה לנו אף פעם כלום, ודווקא לו - אנחנו
"נראה". אבל גם הם הורגים אצלנו סתם אנשים, ונשים, וילדים, ויש פקודה
לעשות להם אותו דבר. אז - את עושה או לא? אז כן לחצתי, ולחצתי, ולחצתי, ועוד פעם,
ועוד פעם, - בסוף, כשהאוטובוס גמר את העיקול החד, והתחיל לטפס בקטע הכביש העליון,
שמתיישר, מהעיקול למעלה, וברגע שהוא נכנס למצב שבו הוא הפנה את הגב שלו בדיוק אל
המקלע - טר-ר-ר- ר-ר-ר ! "הברן", המקלע, הכניס צרור ארוך-ארוך, כמעט
מחסנית שלימה, שהשחיל את האוטובוס מהחלון האחורי ועד הנהג, והכדורים התיזו זכוכיות
מהחלון הקדמי, והאוטובוס נעצר על המקום. בטח הנהג נהרג. אני לא ראיתי אותם בכלל,
אבל שמעתי, וידעתי שהכל הולך לפי התוכנית האלטרנטיבית.
ועכשיו
התחיל העניין, שאם זה לא היה כל-כך סיפור של חיים-ומוות, אז אפשר היה להגיד על זה
"ממש בדיחה". זה בדיוק מה שהתכוונתי קודם, כשאמרתי "הטקטיקה של
מלחמות נפוליון", "המושגים שהביאו מגליפולי": כשהאוטובוס נעצר,
הדלתות שלו נפתחו, וכל מי שנשאר חי מהכדורים של המקלע שבאו מאחוריו, ושל הרובאים,
שבאו ממש מעליו, התחיל לצאת, להתפרץ החוצה. רק שאנחנו, בתכנון הגאוני שלנו, שכחנו
להביא בחשבון, שכשאוטובוס נעצר במצב כזה, הדלתות שלו נפתחות - אלי ! אל הכיוון שלי
! כל מי שהצליח לרדת מהאוטובוס, על המקום כבר היה במחסה מהכוח. קפץ את הקפל-קרקע
של הכביש, מהבנקט, גובה מטר, אל השטח שבין שני הכבישים - ובכלל כבר הכדורים של
הכיתה לא הגיעו אליו, כמו שהם לא הגיעו אלי. הכדורים עברו הרבה מעל הראש של
הבורחים, ושלי. אבל היו הרבה מבין הבורחים שהיו עם נשק, שלוף, בעיקר אקדחים, אז
פתאום הם ראו אותי ואת זאביק, המבטיח שלי, ולא ידעו כמה אנחנו, אז הם התחילו לירות
כמו משוגעים, ישר עלינו, מ-10מטרים, תופשים עמדות בסלעים ו - יורים ! ובאים עוד,
ועוד ! והמקום הזה, איפה שהם נתקעו, לא רק שהם ניתקו אותנו מהכוח שלנו העיקרי,
ומהנסיגה שלנו, אז הרי אני גם מוכרחה להחזיר הביתה את החוט-חשמל! אי-אפשר אפילו
להעלות על הדעת לחזור הביתה בלי החוטי-חשמל. והם שוכבים ממש על החוטים ! בדיוק
באמצע, על החוטים ! התחלנו, אני והמבטיח שלי, זאביק, לירות עליהם בחזרה, אני בסטן,
והוא ברובה. והסטן - תת-מקלע "האונזערע-ארבייט" - כרגיל, ירה
150