פעם העיזו... אז הם היו גאים בנו. מה זה גאים. ואנחנו נהיינו
ממשיכי- המסורת-המפוארת-של-גבורת-השומר !, ואנחנו עשויים ללא חת, באזור שממנו יצאה
הסיסמה "טוב למות בעד ארצנו"... וכו', וכו'. ואני שוב הרגשתי שאני
מסמיקה, אבל מסמיקה !, כל רגע יותר. בטח כבר אין אחד שלא ראה את זה. נהיתה לי
הרגשה שאני לא מסמיקה רק בשבילי, בשביל כולם. בשביל כל הפלמ"ח. בשביל כל
היהודים, בשביל כל המין האנושי, ראיתם ! עשינו מעשה גדול ! יה-אללה. עשינו מעשה
גדול? בסדר. אתם צריכים להתגאות בזה? בסדר, תתגאו. אבל מה יש לנו להתגאות בזה, אלוהים
אדירים. היינו צריכים לעשות את זה, מוכרחים, אז עשינו, לא? טוב, בסדר, אבל להתגאות
בזה? בן-אדם לא מתגאה בדברים שהוא מוכרח לעשות! הנה, אני אומרת לכם את זה. אם
הכריחו אותך לעשות משהו, ועשית - אז מה אתה מתגאה. ושאול הררי לקח אותי הצדה, ככה
מחבק אותי, ואמר לי כל מיני דברים חשובים, מ"העניינים", שאחרים "לא
כדאי שיידעו על זה", "רק לך אני אומר, שיישאר בינינו". הוא נורא
אהב אותי. הוא הכיר את ההורים שלי, עוד כשהם למדו בגימנסיה, ביחד, הוא היה קצת
יותר צעיר מהם, והוא גם היה גיס של משפחה אחת גדולה, של הרבה אחים ואחיות, שכולם למדו
בגימנסיה עם הורי, ונשארו חברים של הורי. אז בשבילו - בטח - לראות בת-של-חבר,
שגדלה, ונכנסה לתחום שלו, שמהמשפחה שלי חוץ ממני, הרי אף אחד לא היה בכוחותינו
ממש, אז בשבילו זה בטח היה דבר גדול. אני לא הייתי אז בגיל שיודעים להעריך את זה.
עד שאתה לא הורה בעצמך, עד שאתה לא שייך לדור של ההורים, אתה לא יכול להעריך מה זה
עושה לך בלב, לראות את "הילדים שלנו" גדולים, לפגוש אותם מבוגרים, עומדים
אתך על אותו בסיס, אחרי שהיכרת את ההורים שלהם. ואולי אפילו את הזקנים שלהם. זה
באמת הנאה גדולה, מה יש לדבר, אולי אחת מההנאות הכי גדולות שהחיים נותנים לנו
במתנה. אבל אז לא ידעתי להעריך את זה. אז הייתי תמיד נורא במבוכה, שככה, באמצע
הפלמ"ח, הפלמ"ח של המבוגרים-הקשוחים, הוא היה שואל אותי, נו, ומה שלום
אבא ? ואמא ? ומה עם הסבתא ? חוץ מזה הוא בכלל נורא אהב נשים. גם בשביל יחסים
קרובים, גופיים, וגם מפני שהוא לא היה אנטי. משוחרר לגמרי מהיחס הרגיל של גברים,
מהעליונות הזו שלהם. ומהפחד שלהם הנורא, שאולי הם לא ייראו עליונים - מהבושה לדבר
עם אישה, נורמלי, או לגעת בה, נורמלי, שמא זה יתפרש כאי-עליונות. שאול היה משוחרר
לגמרי מכל זה. ובכלל - היינו ממש ידידים. קשה אולי להגיד ידידים, כי אני באמת
הייתי פישרק'ה, גם צוציקית בגיל, וגם לא חשובה בתפקיד. אבל הוא בכל הזדמנות היה
תמיד דואג לתת לי קומפלימנטים, "להבין" אותי, לדבר אתי מלב אל לב,
ולהכניס אותי, עד כמה שאפשר, לסוד העניינים. וכבר אמרתי קודם כמה שהיינו צריכים
אנשים כאלה, שהיו בעלי נסיון, שהיו מבוגרים, ששיקול שלהם היה שיקול. אולי
160