להיהרג בשקט. ודי התמרמרתי על עצמי, שבא לי רעיון כזה אידיוטי,
וזה רק הגביר את ההרגשה הזו : עכשיו את יכולה ללכת. עכשיו גם את יכולה למות. אוי,
איך שזה נראה לי טיפשי, וסנטימנטלי, ורומנטי, מהסרטים. אבל המשפט הזה חזר לי בראש,
וחזר וחזר. טוב, נו, אז מה המסקנה: אם אני מ"אלה", אז זה יכול לקרות כל
רגע, אז צריך מהר להשאיר משהו, מוכרחים לכתוב הביתה, אבל אמא לא תבין את זה, והיא
גם לא אחראית על זה, מה היא אשמה. אבל אולי גם אבא לא יבין, אבל אבא - הוא אולי
ישאל מישהו, בעיקר אם אני כבר לא אהיה חייה, אז הוא בטח ירוץ עם המכתב הזה אל
מישהו, (אל מישהו אחד?), מישהו שמבין, ויסבירו לו. מי זה יכול להיות? מהחברים שלו?
חה, חה, חה, לא הצלחתי להעלות על דעתי אף אחד מהחברים של האבא שלי, שיוכל להבין
ולהסביר לו, אם יהיה צורך. אח, אם גד היה נשאר חי אחרי. או אם הסבא שלי היה חי.
אוי, אם הסבא שלי היה חי. זה בכלל - כל-כך לא פייר, כל-כך לא פייר. לא היה מגיע לו
שימות ארבע שנים לפני שנותנים לנו את המדינה. אם גד היה חי - הייתי נותנת לו את
המכתב הזה, שעוד- רגע ! - שעוד לא כתבתי אותו בכלל. אולי גד רואה אותו, מלמעלה.
אולי כולם שם, ביחד, יושבים ומביטים עלינו מלמעלה. הלוואי. אז בשביל מה לכתוב. ואם
מוכרחים, אז מה כותבים ? ובכלל - מתי יהיה לי זמן לכתוב. וצריך המון זמן בשביל דבר
כזה, שאני אפילו לא יודעת איך להתחיל. שאני אפילו לא יודעת מה בדיוק אני רוצה
להגיד. אבל מישהו מהם, מהדור של ההורים שלנו - מוכרח לשמוע מה בדיוק הולך פה, זה
הם הביאו אותנו עד הנה, לכל זה, זה הם כאילו מצפים מאתנו למשהו, אז שיידעו, כי הם
לא יודעים. הם לא יודעים כלום. הם רק אמרו לנו כל החיים "ללכת", אבל הם
לא יודעים מה זה. הם לא יודעים מה הם אמרו.
אבל
באמת אין מתי. אפילו באותו יום. אחרי "האוטובוס", החיים נמשכו כרגיל:
אימונים, סיורים, מארבים, סידורים קטנים – מים, אוכל, תורנויות, מי ישמור, נעליים
לזה, סוודר לההוא, כל מיני, אלף אלפי כל מיני. כל הרעיון הזה, עם המילה
"מתים" מהתנ"ך תפש אותי כששכבנו במארב על-יד הכפר הערבי הנורא
והמפחיד דיישון. ובלילה-בלילה, אחרי שחזרנו מהמארב הזה, אולי היה כבר 2 בלילה,
התיישבתי על-יד הקשרית, חרמונה, הקיבוצניקית, בת קיבוץ, שהיתה החברה שלי הכי טובה
שם, איזה בחורה נהדרת, היא בכלל היתה נכה, ברגליים, מלידה, ובן-אדם כמוה לא היה
חייב גיוס בכלל, ואיזה עבודה שהיא הרביצה שם בקשר, איזה מסירות. אז היא היתה בדיוק
במשמרת לילה על-יד מכשיר הקשר, והיה שם אור קטנטן, אז התיישבתי על- ידה, וכתבתי
מכתב לאבא שלי. אישי. לפי הכתובת של המשרד שלו, כי התכוונתי שהוא לא יראה את זה
לכל המשפחה שלי, שלא יעשה מזה: "חגיגה ! סוף-סוף בא מכתב ! ", כי לא רציתי
שהמשפחה שלי יידעו, למה שהם ידאגו סתם. והם גם לא יבינו, אף אחד שם לא יבין, אבל
הוא, האבא שלי,
170