מונטגומרי נגד רומל. ואנחנו. מרש ! עכשיו, ככה: המקום הכי גרוע
בעולם להליכה זה בקו מקביל לכביש, הנה אני אומרת. אם ללכת, בלילה, בלי ירח, אז או
על הכביש, עצמו, או סתם, על ההרים והגבעות. בקו הזה של עד "50 מטר
מהכביש" יש הכי הרבה מכשולים טבעיים שרק יכול להיות. ונוספים להם גם המכשולים
הלא-טבעיים, אלה שנוצרו כשבנו את הכביש. ויש הכי הרבה קפלי קרקע קטנים כאלה, רק
מטר, או פחות, אבל בחושך גם לבור של מטר אתה נופל רע מאוד, ויש הכי הרבה סלעים,
ומצבורי סלעים, ובאזור הזה של הגליל הסלעים בעצמם גם כן שחורים, כמו הלילה, ובולטים
כאלה, גבוה, ישר מהקרקע. הקיצור - נפלנו, ונפלנו, ונפלנו, שזה היה דבר נורא. כל
הדרך נפלנו, הלכנו ונפלנו, אחרי שניים-שלושה קילומטרים אפילו הנשק שלנו כבר נהיה
גוש בוץ. איך אפשר יהיה לירות בסטנים אם יהיה צורך. כולם נפלו ונפלו, אבל אני
חושבת שאני נפלתי הכי הרבה. או שבגלל הגשם החזק, שלא פסק לרגע כל הלילה, אותו דבר,
אותו חוזק, אפילו הרעש שלו היה אותו טון, אז אולי המים שנשפכו על המשקפיים שלי
הפריעו לי, ולאחרים - בלי משקפיים לא. או שאולי השיווי-משקל שלי היה דפוק בדיוק
באותו לילה. זה קורה מהתקפות של אמבות, מהשלשולים, אתה מאבד את השיווי-משקל שלך,
שאפשר להשתגע, ואני סבלתי מהאמבות באופן נורא, כבר אולי שנה. אני לא בדיוק יודעת
את הסיבה, אבל היה נדמה לי שאני צועדת על הבטן. ממש. זחילה אינדיאנית. ושמעון מרון
הלך בראש, שלח קדימה שני גששים, אחד ימינה-קדימה, ואחד שמאלה-קדימה, כמו שכתוב
בספרים, ובכלל לא ראינו אותם, כי אנחנו הלכנו בשורה עורפית, אחרי שמעון מרון, כשכל
אחד מחזיק את זה שהולך לפניו - בחגורה ! ולא ראית אפילו את היד הזו שלך, שנעוצה
בחגורה של זה שלפניך, אז מי מדבר על לראות את הגששים. אז בחושך כזה - מי צריך
לשלוח גששים. אבל הלכנו. לא יאומן מה שבן-אדם מסוגל לעשות אם הוא רק מחליט. כל כמה
מאות מטרים - עצור ! לשבת ! התפקד ! וכל קטע של - "עצור !"- מתיישבים
שפוף, ומחכים להחלטות, והן נפלו עלינו כמו הברד, פה - "עכשיו ללכת שפוף
!" ופה - "עמדה קח !" ו - "פסט-פסט-"
ו-"פסט-פסט-פסט" ! ו-"צט.-צט.", ואפילו בשתי אבנים הוא נקש !
ולא נתן להוציא הגה מהפה"- לא לדבר ! ישמעו אותנו. אתה יודע בלילה עד לאיזה
מרחק אפשר לשמוע דיבורים? !", הוא בעצמו היה צריך לצעוק בכל כוחו, בגלל הגשם,
אי-אפשר היה לשמוע כלום. וי, וי, וי - עד שאנחנו היגענו לגשר ! הכביש היה נעלם לו
כל פעם, וה-50 מטר גדלו או קטנו. אז זה בלבד נהיה עניין שלם, לשמור על המרחק הזה,
כי "כך אמר הממ"פא !"- איזה כך אמר הממ"פא, סתם מבלבל את
המוח. הוא נטפל לכל מיני דברים. הוא פשוט לא ידע מה הולך אתו. אז עפו לו מהפה כל
מיני,
אבל
בסוף - עומדות היו רגלינו על הגבעה האחרונה לפני הגשר. עכשיו:
190