וכמובן שלאף אחד בעולם אסור היה לדעת את זה. לא את המקור, את
הגנרל, וכמובן שגם לא את עצם העובדה, שאנחנו מכינים מפות של 100.000. לא כל הארץ
היתה מכוסה במפות בקנה-מידה הזה, ואם אנחנו מכינים תוספות, ועדכונים, אז ברור שזו
תעסוקה צבאית, שהיתה אסורה באופן מוחלט על-ידי ממשלת המנדט. אבל באמת שלא יכולנו
להסתדר בלי מפות של 100.000, שתכסינה את כל הארץ. אז כוחותינו טרחו להכין אותן.
וזה היה סוד נורא. וכשאתה יש לך סוד כזה - אתה חשוב, מה זה חשוב ! וכולם ידעו את
זה, שיש לי סודות. מעניין איך. אולי כשחזרתי, ישר התחלתי להביט על כולם מלמעלה
למטה. מה שאני יודעת זה, שהם כולם באמת נראו לי נורא עלובים. כאלה - "מה הם
יודעים בכלל". בטח התחלתי ישר לשדר להם את החשיבות שלי. ואני גם יודעת שנשפך
עלי גל של כפור, לא בדיוק שנאה, אבל מין ניתוק, הרחקה, את השידורים האלה קלטתי גם
מפרטים וגם מהמוסדות של ההכשרה. למשל - אני הייתי בתור לעבוד בדיר. עם הצאן. זה
היה המקצוע שלי ב"מקווה". (בבית-הספר החקלאי). ואני נורא אהבתי את
המקצוע הזה. בתקופה ההיא לא שחטו את הכבשים. רק היו שותים את החלב ולוקחים מהם את
הצמר. אני לא חושבת שאני הייתי יכולה לעבוד בענף שאוכלים את הבעלי-חיים שלו. אז
בדיוק כשחזרתי מהקורס קציני טופוגרפיה-סיירות התפנה המקום בדיר, המקום שהובטח לי
מהיום הראשון שבאנו להכשרה. אבל - לא. אמרו לי: את חזרת מהקורס, לכי תעשי תורנות.
אבל אני כבר נתתי תורנות בלי סוף. בטח לשנתיים מראש. כי אף אחד לא סבל את זה, ולי
זה לא היה איכפת, והרי חיכיתי שיתפנה מקום בדיר, אז מה איכפת לי מה אני עושה
בינתיים. אז תורנות במטבח לא יכלו לתת לי, כי גמרתי את הכל. אז הפעם התורנות היתה
- "סניטרית". התחלתי לנקות כל יום את כל הבתי-כסא של המשק, והכיורים,
והמקלחות עם השערות - איכס. ולדיר שלחו אחת אחרת, שלא ידעה על זה כלום, שלא אהבה
את זה בכלל, שהכבשים הגעילו אותה, הריח שלהם, שהמרעה שעמם אותה ! יה-אללה, איך
מרעה יכול לשעמם! אין, אין, אין,
בעולם מקצוע יותר מקסים ! מי יודע מה היה קורה אתי, אם כן היו נותנים לי אז את
הדיר. אולי הייתי נשארת קיבוצניקית לנצח. זו היתה בשבילי נקודת המשבר. משבר נורא.
אקוטי. הדמוקרטיה הזו, של החבר'ה, של חברה קטנטנה, שיכולה לפעמים לאפשר
לאינטרסנטים לתמרן כך, ש - צ'יק-צ'ק - זה וזה וזה, ו - כבר ! הכל סגור וחתום, עם
הצבעה, עם פרוטוקול, של אסיפה כללית, חוקי, וזהו. התביישתי להגיד שאם כך - אני
עוזבת את ההכשרה. איזה פרצוף יש לך, אם אתה קם לבגוד באידיאלים שלך הנשגבים, אם
פה, במקום, בדלת-על-דלת שלך, לא הסתדר לך עניין כזה פעוט, ממש של מה בכך. אבל אחרי
כמה זמן, כמה חודשים - כן הודעתי. ובאמת עזבתי. והיתה אחת שאפילו הכניסה לי: "את
רואה? טוב שלא נתנו לך את הדיר ! מה היה אם היינו כן נותנים לך את הדיר,
200