כולנו מכוונים בדיוק-בדיוק על אותו דבר. תמיד היתה בינינו איזה
מין סינכרוניזציה, אבל פרפקט ! וכשאני אומרת "כולנו", אני מתכוונת כל
אלה שהיו "בשירות פעיל", בחודשים ההם, סוף 47' תחילת 48'. יכול להיות
שגם כל שאר הצעירים בארץ היו מכוונים כך - אבל אני לא יודעת על זה. לא סבלתי אותם
אז, ולא נתתי להם חנינה אפילו אם הם כן התגייסו תיכף אחרי זה, ואפילו אם הם נפצעו
בקרבות, נשארו נכים, או אפילו נהרגו. אני לא סלחתי להם עד היום. בלב - אני לא
מדברת על השכל. בלב- עד היום לא סלחתי להם. למה אנחנו היינו צריכים, אז, - להיות
כל-כך מעטים. ומה זאת אומרת שהיינו "מכוונים בדיוק אותו דבר"- למשל, לא
היו בינינו ויכוחים פוליטיים. בכלל בכלל. כלום. כי על העקרונות היתה בינינו הסכמה
כל-כך גדולה, של כולם, עד שלא היה צורך בקציני תרבות. והם באמת היו מיותרים. והם
גם לא עשו כלום. אנחנו היינו כל-כך צודקים, בזה היינו משוכנעים. כל- כך משוכנעים
שאנחנו צודקים. אי-אפשר להיות יותר צודק. ולא ייתכן שיש מישהו בעולם, הגיוני,
שפוי, ונורמלי, שלא יכיר בצדקתנו. כל-כך היינו בטוחים, שלא היה צריך להגיד לנו את
זה. לא היה צריך להגיד לנו כלום. הרי ככה, בעצם, נוצרה המלה "ציונות",
מה שקוראים היום "ציונות במרכאות", שהפירוש שלה המקורי היה בעצם: אדוני
הפוליטיקאי, בשביל מה אתה טורח לפלוט מליצות כאלה גבוהות ובכזה שטף, והתלהבות. האם
יש פה מישהו אחד שלא מסכים אתך? אז אל תבוא הנה, להטיף לנו ציונות. לך מפה. אנחנו
לא צריכים את המליצות השדופות שלך. מה שאנחנו עושים פה - זה הציונות האמיתית.
ובעצם,
על מושג כמו "טוהר הנשק", היינו בטוחים שכולנו יודעים למה אנחנו
מתכוונים, והיינו בטוחים שכולנו חושבים אותו דבר בעניין הזה. המון דברים לא דיברנו
עליהם - כי היינו בטוחים שהם מובנים מאליהם!
[נ]
כל
העסק עם "האוטובוס", המארב שדפקנו את האוטובוס של הנג'דה, היה ב-11 לפברואר,
ביום רביעי, בא' אדר א', תש"ח, היום אני יכולה להגיד, ככה בביטחון, כי היבטתי
בלוח השנה של אז. ואני דווקא חשבתי כל השנים, שכשיצאנו אחרי חצות לתפוש את השטח
בשביל המארב- היה ירח, חוץ מהגשם הנורא והעננים. אבל לפי הלוח מסתבר שלא היה שום
ירח. בא' של החודש - ולא חשוב של איזה חודש - אין ירח. גם עוד דבר. לי היה נדמה כל
השנים, שהיו בארץ באותו יום עוד פעולות כאלה. בכל הארץ, וגם על-יד צפת. אבל כנראה
שלא. לא מוצאים כלום בספרים או בעתונים.
אז, בימים ההם,
לא ידענו הרבה על מה שהולך בארץ. בעצם לא ידענו כלום. לא היו לנו עתונים. ואת קול
ישראל לא היה טעם לשמוע, כי השידור היה תחת הפיקוח
210