המשרוקית - אחד מאתנו שורק: נקודה-נקודה-נקודה - קו-קו-קו -
נקודה-נקודה-נקודה - בתורנות, S.O. ,Sלשני החבר'ה, החולים, שהיו צריכים להימצא למעלה על הבילאווי, ולשמור אתנו
על קשר-עין. וכלום. לא רואים מהם זכר, ואף אחד לא מגיע לעזרה. והזמן עובר. עוד שעה
ועוד שעה. ועוד ערבים. והם מעיזים להתקרב, בעיקר אלה ממזרח. התחילו לרדת על שיפולי
ההר הפונים אלינו.
וכשמכונת-הירייה
הגדולה התחילה לנבוח - שוב פעם ירד המצברוח של כולם, שזה היה דבר נורא. בעיקר אחרי
השמחה ששטפה אותנו כשהצלחנו להרוג. פתאום השתרר בינינו שקט כזה, של ייאוש, של הכל
אבוד, אז בשביל מה להוציא הגה מהפה, אחד מאלה שהיו בלי נשק אפילו נרטבו לו
המכנסיים. ממש. זה לא יפה לספר, אבל זו עובדה. וזה לא אומר כלום. אתה יכול להיות
היום כזה, ומחר - פייטר הכי טוב. והוא באמת נהרג כמה זמן אחרי זה בקרב על צפת.
פייטר נהדר הוא היה. כשאני ראיתי את זה נתתי צעקה לטוסקה ולמגטוזי: הלו, מה יהיה
פה עם פיפי, אני בן-אדם, לא? אז אני צריכה להשתין! וכשראיתי שטוסקה קלט, והביט
בדיוק לאן שאני היבטתי, ונהיתה בינינו הבנה בעניין, וטוסקה דאג שמגטוזי גם כן
יבין, וצעק לי: יללה, אז תשתיני במכנסיים, אף אחד לא יראה את זה, ומגטוזי צרח, למה
לא אמרתם קודם ? הנה אני כבר משתין, והנה אני הורג ערבי בגלל זה שאני צריך להשתין
במכנסיים ! אנשים טובים אלה, טוסקה ומגטוזי, טובי לב מאין כמותם. מזל שהיו לנו
אותם בכיתה הזו.
ופתאום
שמתי לב שכדור אחרי כדור נתקעים בדיוק בסלע של אהרונצ'יק, אחד אחרי השני, אחד על
יד השני, לא צרור אוטומטי, כי אם של רובה, אז צעקתי לו: אהרונצ'יק תיזהר ! אני
חושבת שאחד על ההר הדרומי צלף מקצועי ! והוא שם אותך על הכוונת שלו ! ככה - עד
אותו רגע - האש שלהם היתה סתם אש. מפוזרת. בלי שיטה. אבל אש כזו כבידה - מה יש
לתכנן אותה. אם אתה יכול לכסות שטח שלם בשיטפון כזה - אז זה הכי טוב. ואחרי שנייה
אהרונצ'יק צעק לי: פגעו לי ברובה ! פגעו לי ברובה ! וצעקתי לו: תוריד את הראש !
עזוב הכל תוריד את הראש ! לא חשוב עכשיו מה - תוריד את הראש ! קודם כל תוריד את
הראש ! והיבטתי עליו מה הוא עושה, אם הוא שומע לי, וראיתי שהוא באמת הוריד את הראש,
אבל עם איזה מין תנועה לא טבעית. לא מצא חן בעיני. על המקום אני ידעתי. הנס שלנו
נגמר. פה הנס מפסיק להחזיק. לא מחזיק יותר. הנה התחלת הסוף שלנו. עוד בלי לגשת -
הלב אמר לי, אהרונצ'יק נהרג. הנה. הראשון. זה היה ממש פלא משמיים שעד אז לא נסרט
אפילו אחד. וכבר היתה לכולנו הרגשה בלב, שזה כלום. לכולנו. זה כלום, כל זה. משחק
ילדים. אולי אפילו התחלנו לזלזל, להקל ראש, "לצפצף", להראות גבורות.
אולי כבר לא הסתתרנו טוב-טוב, כמו קודם, כשהפחד שיתק אותנו. צעקתי לאברום שייגש אל
אהרונצ'יק –
230