שבאו אחרי זה, הייתי איזה מין פקק קטן שצף על הגלים של הים הכי
גדול בעולם, הקונטרול שלי על מהלך העניינים היה בערך כמו של הפקק הזה. ככה מטלטל,
אבל זו שלא לקחה את הקונטרול, את העניינים לידיים, אני, הסתכלה כל הזמן טוב-טוב מה
הולך. הבטתי מבחוץ על עצמי, על מה שקורה אתי, ובשבע עיניים. לא להפסיד שום פרט.
ולרשום לפנייך. בבקשה לרשום הכל. וזה היה משונה מאוד. אבל זה כל זה במאמר מוסגר.
קמתי
ולקחתי את המזוודה שלי, ואת התרמיל שלי, הילקוט-גב שלי, הכל היה ארוז ומסודר, בטח
חרמונה המלאך סידרה לי את הכל כש"העבירו אותי" מהמטה ל"לולים".
שמתי עלי את השינל* הגדול, שאחד הנוטרים פעם נתן לי במתנה, סגרתי טוב-טוב את
הכפייה על הראש, ומסביב לצוואר, והלכתי לחכות ב"תחנה", שיגיע האוטובוס,
המשוריין, או מה שלא יהיה. אף אחד לא דיבר אתי. ראו אותי - ברחו. ממש. סובבו את
הראש והם אינם. אני גם מתארת לי איך נראיתי. ממילא היינו חיים שם כמו חורנים. לא
חפפתי את הראש - חודשיים. לא היו לי בגדים להחליף, ולא היה מי שיכבס בשבילי. אף
פעם לא היו לי בגדים להחליף. אני מתכוונת בעיקר לבנים. תחתונים וזה. החברות, שהיו
המכבסות, לא היו מכבסות לנשים. וזה לא היה חשוב שאני הייתי על תקן של
"איש". אולי לא נגיד מסרבות לכבס, אבל לא היו נוטות לכבס. תכבסי בעצמך.
והתביישתי לבקש. להתחנן. חרמונה בטח היתה עושה לי את זה אם הייתי מבקשת ממנה. אבל
היא גם כן עבדה ימים ולילות. בעצם גם היא היתה על תקן של "איש". בכלל
לפלמ"ח עוד לא היו אנשים בתפקידים של שירותים, המשק היה עושה בשבילנו הכל,
ואנחנו היינו נותנים להם תורנויות. וזה היה פלא שלא ביקשו מהבנות שהיו פייטריות
לעשות תורנות במטבח. ואי-אפשר להגיד שהיה לי מתי לדאוג לעצמי, מתי לכבס, מתי לתפור
כפתור, לתקן גרב. אבל מוכרחים לציין שבחודש האחרון לא כיבסו לאף אחד. גם לא התרחצו.
פשוט - לא היה מים.
לא
הלכתי להגיד שלום לאף אחד. מתתי מבושה. אפילו לא למלך, המא"ז. מה אני כבר
יכולה להגיד לו. שהחלטתי - מה החלטתי ? ואפילו לחרמונה לא אמרתי כלום. אבל חרמונה
לא תיעלב. היא תבין. היא היחידה בעולם שתבין. איזה מלאך. מלאך אמיתי. אילו הייתי
מתפללת הייתי מבקשת מאדוני שיעשה שאני אפגוש עוד מלאכים כאלה בעולם. אף אחד לא אמר
לה, אף אחד לא ביקש ממנה. סתם - מעצמה. איך טיפלה בי. פעם היא אמרה לי, שהיו לילות
שהיא לא זזה מהמיטה שלי. גם פחדה עלי וגם שמרה שאף אחד לא יראה אותי ככה, כדי שאני
לא אצטרך להתבייש. בימים ההם - אף אחד לא קרא לזה "מחלה", לדבר הזה שהיה
לי. עובדה, שלא הביאו את הרופא.
* מין מעיל צבאי, ארוך,
260