אני מצד אחד - ו"החוץ" - שם, מעבר לשריון שלי. וזה
היה כבד. ועכשיו פתאום אני והחוץ - זה דבר אחד. וזה טוב. קל. כל-כך קליל. הכל נראה
זוהר, הצבעים היו חזקים כאלה. האנשים היו טובים. קורנים אושר. כל דבר נהיה נורא
טוב. במקום. נכון. המדריכה. הצמחי-נוי. איזה יופי. הברזל לנקות את הבוץ. מקסים.
פשוט. כל דבר נכון. כל דבר במקום. אין בעיות. קרה לי משהו. תפשתי את עצמי חושבת
לעצמי - אולי עבר לי המשהו. אולי אני גם אוכל כבר לאכול. והלכתי לחדר האוכל. שטתי
- צפתי - לא הלכתי. כמה אוכל על השולחנות. ואיזה יופי. ערימות של אשכוליות צהובות-צהובות
במגשים ממתכת כאלה, גדולים, שטוחים, נוצצים. על כל שולחן. אח, החיים יכולים להיות
כל-כך טובים. לפי מה שהיה בפנים חדר האוכל - זה ארוחת הצהריים עכשיו. אז עכשיו
צהריים. אוי ואבוי. בדיוק צהריים. מיליון אנשים, ואני בטח אפגוש כל מיני, הרי
הייתי פה המון זמן, ויביטו עלי, ואני ארגיש זרה, ואני לא אוכל לאכול, ואני לא אדע
מה להגיד, ומה אני עושה פה, ואני בטח לא אוכל לבלוע, בטח-בטח, וכבר הסתובבתי לצאת,
עושה את עצמי כאילו שלא מצאתי את מי שחיפשתי, אולי אני רק אשתה משהו, בצד, אז
בשולחן הראשון, בצד, ששמתי עליו את העיניים, אם יש עליו "שתייה", וכזה
מין - איפה אני אשב, אני רואה את שמשון לב, המג"ד של החי"ש, הענק, השמן
והגדול, אוכל בתיאבון, ובכמויות, מכלה את כל מה שיש על השולחן עוד לפני שמגישים:
לחם, שמן, ומלח, ושתייה, וכל זה. ועל ידו היה מקום פנוי, כמובן. מקום צר, אומנם,
כי על-יד שמשון לב לא יכול להישאר מקום גדול, אז אף אחד לא אהב לשבת על-ידו, ולהתכווצ'ץ',
אבל לי זה מספיק, כי אני הייתי נורא רזה. ואנחנו כבר היינו מכרים ותיקים. הוא בא
עם הגדוד שלו לעמק הירדן ושם את המטה שלו גם כן בכינרת, עוד כשאני הייתי שם עם
גרעין "תומר", עם הממ"מם שמעון מרון. הם הקימו לעצמם מחנה אהלים
קטנצ'יק, ישר על-ידינו, ואנחנו, הפלמ"ח, אף פעם לא ידענו בשביל מה הם באו
בכלל, ומה בדיוק הם עושים, וכמובן - הבוז הרגיל מהפלמ"ח ואל החי"ש זרם
בטונות.
ויום
אחד נעמד הענק הזה, המג"ד שלהם, בפתח של המטה שלנו, כשכל המפקדים היינו שם
ביחד, אחד לא היה חסר, כדי שהבושה עוד תהיה יותר גדולה, הכניס רק את הראש העצום
שלו פנימה, ונתן שאגה: מה זה, יש פה אחת שעונה לשם נתיבה? ! אמרתי לו, כן - אני.
אז הוא אמר, את במקרה הבת של בן-יהודה, או שיש עוד נתיבה אחת בארץ? אמרתי, כן – זה
אני. אז הוא אמר: תקומי, תקומי, - נו - תקומי רגע, נראה אותך. אז מה עושים בשביל להתגבר
על הבושה, עושים מזה הצגה עוד יותר מגוחכת מהדרוש, ויוצאים מזה. כזה מין - אתם לא
תצחקו ממני, כי אני צוחקת ממני. אז קמתי, ובמרכז החדר עשיתי צעדים כאלה, הנה והנה,
ונפנפתי בידיים, כמו שהדוגמניות עושות, וכולם פרצו בצחוק - על המג"ד של החי"ש.
מג"ד או לא מג"ד – על החי"ש צוחקים.
290