הכשרות והיו יותר עירוניים, כל מיני כאלה שלא נולדו בארץ,
חוץ-לארציים, שעוד הספיקו לקבל חינוך אחר בגולה. וצריך להגיד שתל-אביבים היו יותר
חופשיים מכל שאר הארץ, בטח יותר מהירושלמים, ובטח-בטח יותר מהחיפאים. הצנועים
והחסודים למיניהם השתמשו בכל מיני ביטויי גנאי כלפינו: "רודף-שמלות",
"תיזהרי ממנו - הוא שולח ידיים", "יש לו ידיים ארוכות, לא הרגשת?",
"הוא כל הזמן מתחשש", "היא כל הזמן מתחששת", וכמו שאנחנו
קראנו להם "ילדים", כך הם אמרו עלינו "מזמזנים". יכולת לשמוע
מעייש'ס של רכילות, מהסוג: אז כמו שכולם יושבים ושרים יחד - הם מצאו
להם מתי להסתלק, כדי להתמזמז. וכל זה נאמר כמובן בגנאי. מה כל הצנועים והחסודים
עשו עם היצרים שלהם, ובגיל כזה, לפעמים אפילו עד 28 עד 30, - באמת שאני לא יודעת.
היה פעם צריך לשאול אחד מהם. אבל - איפה. בטח אף אחד מהם לא יודה בזה היום.
את
כל זה אני אומרת, כדי להסביר מה היה ביני ובין אמציה. אחרת - אי- אפשר יהיה להבין.
אמציה היה בפירוש מה"ילדים". מהצנועים של תנועות- הנוער. ואני - לא. אני
לא התייחסתי לכל העניין בקלות ראש. או בבדיחות הדעת. אני מוכרחה להגיד שדי קיבלתי
את הדעה של החברה כולה עלי, ועל אנשים כמוני, ולא הכנסתי את עצמי למנזר בגללם, אבל
בפירוש חשבתי את עצמי ל"לא-טובה". ולא היה עולה על דעתי להתחיל עם אחד
כזה "טוב", כמו אמציה. בעיני זה היה גרוע כמו לגרום לשני לעבור עבירה.
כמו להדביק בכוונה את השני במחלה שלך. לא היה עולה על דעתי שהקרבה בינינו תהיה על הבסיס
של קרבה גופנית. זה היה כמו ללכלך, לזהם את הטוהר של הידידות. והידידות שלנו היתה
טובה. היה בינינו המון משותף. שנינו סבלנו נורא בפלמ"ח, וידענו שאין ברירה,
אי-אפשר ללכת מפה, אין משהו יותר טוב. בשביל הציונות. בשביל המולדת היקרה - זאת
הדרך היחידה. אבל לא יכולנו לסבול את הבלגן של הפלמ"ח. את החבר'המניות הזו,
שהיתה ההיפך מלקיחת אחריות, ההיפך מגישה רצינית. כל מיני דברים, כמו סדר ומשטר -
היו "בורגניים" בעיני הפלמ"ח. מיותרים. לוקסוס. בולשיט. צבא סדיר.
בטלה של צבא סדיר. בטלנות. צבא בריטי. והיתה גם מין גסות נוראה בחבר'המניות. צעקו
את החבר'המניות הזו, בקולי-קולות. והיית צריך להיות פרוע, פרום, היית מוכרח להפגין
שאתה מזלזל בסדר, היית צריך להיות גאון באלתור, מסתדר כזה, גם כשאין לך שום
אמצעים. זה היה המבחן העליון. אבל אוי ואבוי היה לך, אם העזת "להסתדר"
ולארגן לך - נאמר, סדין - מראש, כי העור שלך לא יכול היה לסבול את החספוס של השמיכות.
סדין? ! – זה לא. ובטח-בטח לא לסדר לך את זה מראש. אם סחבת אותו מאיזמקום -
סחתיין. "ארגנת" לך - תקבל מדליה. אבל אם הבאת אותו מהבית - יהרגו אותך.
ילד של אמא. בורגני. תראה אותו. היית יכול "למצוא" סדין בקופת-חולים
בעיר, או לגזור וילון באיזה מלון, כשאף אחד לא ראה, או אפילו להוריד מהחבל במושבה,
או בכפר
300