מדריכה בצופים, ושם מרכזת ועדת חברים. מסורה כזו. שקולה כזו.
בסדר. המילה הכי טובה עליה זה - "בסדר". באופן יסודי היא היתה יפה, אבל
היא היתה כל-כך קרשית, שזה כיער אותה עד לידי כך, שאף אחד לא ראה שהיא יפה. יש
אנשים כאלה. וכשאני מביטה עליהם טוב-טוב, אני חושבת לעצמי - יה, אללה, איזה
מטומטמים. אם רק לי היו קווי-יסוד כאלה בפרצוף, נו-נו מה שאני הייתי עושה עם זה.
אבל הבעיות האלה אפילו לא הציקו לה, היא היתה כל-כך קרשית, שהיא אפילו לא השתתפה
בוויכוחים בהכשרה, עם ניקי ועוד, אם "זה" מוסרי או לא. היא פשוט היתה מחוץ
לזה. מירק'ה לא היתה מהטיפוסים עם האמביציות, שנדחפו לכל הפעילות הציבורית הזו.
בדיוק ההיפך. זה תמיד הסביבה דחפה אותה, ממש בניגוד לרצונה. היא באמת באמת שלא
רצתה, אבל כולם מסביב כל-כך היו בטוחים שרק היא מתאימה, והיא לא ראתה שום אפשרות
לסרב - אז היא היתה מקבלת על עצמה. ומבצעת - יוצא-מהכלל. עם כל הלב. אני והיא
היינו קרובות מאוד, אבל רק גיאוגרפית, אם אפשר להגיד כך. לא בנפש. היו לה חברות
יותר טובות ממני. אבל הן לא היו בשטח. אני אף פעם לא הייתי כל- כך כבדת ראש, כמוה.
לא קראתי כל-כך הרבה, הייתי תלמידה איומה. "התעסקתי עם הבנים", וכל מיני
כאלה דברים, שובבויות, שנחשבים בעיקר בעיני אחת כמוה לקלות-דעת ובזבוז-זמן. הייתי
קופצת מנושא לנושא. והייתי מוכרחה להוציא המון אנרגיה פיזית, אז המצאתי כל מיני
תעלולים, כל הימים, ואותה - הצלחתי לגרור אחרי, די בקושי, קצת לענייני ספורט, קצת לטיולים
ברגל, שלנו פרטיים. ולשאר העיסוקים שלי היו לי חברות אחרות. שמיעה - לא היה לה
במיל. ממש. אפילו את התקווה היא היתה מזייפת. אבל את המילים של השירים היא זכרה
בעל פה, את כולם. והיא אהבה נורא לשיר.
בקורס
ממ"כפים גרנו באוהל אחד ארבע בנות: פנינה, זו שקראו לה פנין, בלהה, מירק'ה
ואני. ארבעתנו היינו מאותה הכשרה, הכשרת הצופים, רק שפנין ובלהה היו מהחצי של
ההכשרה שלנו שהיו בבית-השיטה, ומירק'ה ואני היינו מהחצי של ההכשרה שהיתה בעין-גב.
שהרי ההכשרה שלנו, כשהתגייסנו לפלמ"ח היתה כל-כך גדולה, שחילקו אותנו לשני
קיבוצים, וזה נפל לשתי פלוגות שונות בפלמ"ח, ואמציה, אחרי שנגמר הקורס, נהיה
הממ"פא של הפלוגה שלהם, אז פנין ובלהה נהיו ממ"כפיות אצלו. והיה להן
נהדר אצלו.
עכשיו.
באוהל שלנו בקורס התפתחו בינינו יחסים נורא משונים. כל אחת מאתנו נהייתה מין
מוגדרת כזו. כאילו קיבלה אופי מיוחד רק לה, בניגוד לשאר השלוש. וזה הלך והתחדד ככל
שהקורס נמשך, והקורס הזה נמשך לנצח, עוד חודש ועוד חודש, ואצלנו באוהל היו מתנהלים
ויכוחים, בצעקות, יומם ולילה. סימפוזיון אחד ארוך, עם התרגשויות נוראות. וזה נורא
הצחיק