שלו, ולי יש אהבות שלי, עם מין והכל, אבל בינינו יש קשר מעל ל"כל זה", ובעיקר - מספרים הכל אחד לשני. מדברים על הכל. על כל מה שכואב. לא מסתירים כלום - כלום. והפגישות בינינו - רק כשרוצים נורא. ספונטני. לא קובעים אף פעם כלום. לא מתכננים. ועמיאל היה בעיני גאון. כולם היו אומרים עליו שהוא יהיה ראש-ממשלה. גם האמא שלו. באמת היה לו הרבה שכל, והיתה לו השפעה עצומה על כל הסובבים אותו, עצומה. ולא תמיד חיובית. לפעמים - ממש הרסנית. אבל לא בעיני. בעיני - כל מה שהוא אמר היה הכי נכון והכי צודק בעולם. אם עמיאל אמר - אז זה מה שנכון. וצודק. ואיך שהוא היה אומר. ממש היה לו כישרון רטורי. כולם הודו בזה. למשל - "כשיש צורך לעבור מפסגה לפסגה, אתה יכול לזחול על פני הקרקע, כלטאה, ואתה יכול לעוף, באוויר, כנשר. אני תמיד אבחר בדרך הנשר". ועוד כל מיני כאלה. הרמן הסה סיפק לו המון דוגמאות. "פרחי התאווה, הפותחים את עלי כותרתם שחורי-הקטיפה בצידי הדרך... " ו"יבוא יום, ולא תהיינה יותר מחלות, ואדם יוכל להיעדר מבית-הספר, ולבוא למחרת ולאמר, אני נורא מצטער, אבל ראשי היה תפוש-מחשבות, הייתי חושב, והרופא ייתן לו פתקה". ואני הייתי מהופנטת. אני בעיני לא ידעתי כלום ולא הבנתי כלום והוא ידע הכל והבין הכל. בשבילו הכל היה פשוט וברור. הוא חשב על הדברים האלה, הלא-מובנים האלה, והגיע למסקנות, והבין אותם. כך זה נראה לי. לי - כלום. מה הוא מצא בי- אף פעם לא יכולתי להבין. כזה גאון? אבל הייתי נורא גאה בזה. אף אחד לא ידע על מה שהיה בינינו, אבל לפעמים קרובות בחיים אתה מתגאה גם בדברים שאף אחד לא יודע שיש לך אותם. אולי דווקא מפני שאף אחד לא יודע. כשהייתי קטנה-קטנה, היה פעם שיר באנגלית, בתקופת הצ'רלסטון או משהו, שהדוד שלי תמיד היה שר: “I know something you don’t know, I know something you don’t know". אולי זאת היא שמחת הגאווה הזו.

כמו שאני ברחוב אחד-העם, אני רואה את אמיל, עם עוד טיפוס אחד שנראה חשוד מאוד, עומדים להיכנס לפתח הבית של אחד, שרק היכרתי אותו מרחוק, מהשכונה, יותם היה שמו, אבל אני ידעתי שגם יותם בלח"י, וגם אמיל בלח"י. אמיל גם כן למד בגימנסיה, במחזור של עמיאל, שנתיים לפני, מאלף עד השמינית, בכיתה אחת עם אחותי, אז היכרתי אותו טוב. לא דיברנו אף פעם על העובדה שהוא ב"פורשים", אבל הוא ידע שאני יודעת. זה גם לא כל-כך קשה היה לנחש, למי שהכיר את אמיל טוב-טוב. הוא היה כל-כך מיוחד, כל-כך שונה מכל אחד אחר שבני-אדם מכירים, והיה לו חוש הומור מיוחד במינו, ומין יצר שטני, להרוס ולחבל, שבגימנסיה אפשר היה להתפקע ממנו. והטיפוס שהיה אתו, יותר מבוגר, עם בגדים של אדון, נראה קשוח כמו בסרטים. זה בדיוק טיפוס מהלח"י, ומה. ואמיל אמר לי, הלו, שמעתי שאת בגליל, ושאת קצינת חבלה, נכון? ואני אמרתי, מה אתכם ? נכנסתם להגנה?

330