אותו, מכירה אותו טוב-טוב, כבר מלפני המון שנים, שאני יודעת מה
הוא חושב, מי הוא, אני יודעת מי הוא. אז לא היה מה לשאול, מה להגיד. בסוף - ממש
רצנו.
נינו
סגר את הדלת מאחורינו, שנייה עמדנו כך, עיניים מול עיניים, והתנפלנו אחד לתוך
השני. בלי הכנות, בלי מסע התקרבות. בכינו, וצחקנו, ונתנו למין לסחוף אותנו. התחלנו
לפשוט אחד את השני, ופתאום הוא אמר, רגע - אוי ואבוי ! מצא חתיכת נייר, וכתב: אני
מאוד - עם קו חזק למטה - הייתי מבקש שלא תבוא לישון בביתך (סליחה !), אבל אם אתה
מוכרח - אז צלצל בדלת, וחכה בסבלנות. אנא. עם קו למטה. קיפל את הנייר, וכתב:
לצביק'ה, דחוף !, ויצא לתקוע את הפתקה על הדלת. אז זה לא הבית שלו. באמת הרגשתי
שהוא לא מתנהג כמו בן-אדם שנכנס לביתו, מכל מיני דברים קטנים כאלה, המפתח לא בדיוק
פתח את הדלת, הכפתור של החשמל היה בדיוק בצד השני ולא איפה שהוא חיפש בהתחלה. נינו
נורא צחק כשהוא כתב את הפתק: תשעים-ותשע אחוז - שהוא לא יבוא. הוא אמר לי את זה,
אבל אם, בכל זאת - לא נעים. אחרי הפתק כבר התנהגנו כאילו שהבית שלנו. כל הלילה
שכבנו ודיברנו. דיברנו ושכבנו. אמרנו שלא נדבר על המלחמה. אבל רק אמרנו. רק על
המלחמה דיברנו. הוא כל הזמן אמר, תיכף ידעתי. איך שתיכף מההתחלה ידעתי. וכל מה
שאחד משנינו אמר, השני אמר: "אהה ! " כזה, "נכון-נכון" !, כל
מה שאני אמרתי הוא אמר, יה-אללה - איך נכון, וכל מה שהוא אמר אני אמרתי: יה-אללה,
ממש הוצאת לי את המילים מהפה. וכך זה הלך כל הזמן. כל מה שדיברנו - היה
"נכון". בלי קונצים. בלי הצגות. בלי הסברים. בלי כוונות. בלי שום דבר
כפול. נכון. הכל היה נכון. כמה פעמים בחיים בן-אדם זוכה להרגיש כך. יש כאלה רגעים
בחיים, וזה טוב, כל-כך טוב, שאתה מתגעגע אליהם כל החיים. אני אמרתי לנינו, אני
הייתי בטוחה, אבל מה זה בטוחה, שאני כבר בכלל אף פעם לא אוכל להיות מינית בחיים
שלי. והוא אמר: יה-אללה, גם אני. לא תיארתי לי שאני מסוגל לזה. והוא אמר: אפילו את
החשק לאכול המלחמה הזו מוציאה ממך. ואני אמרתי: אני לא אוכלת כבר המון זמן. אחרי
ששכבנו בכינו נורא. שנינו. אני בכיתי בקול רם. עזבתי את כל העולם ובכיתי בקול רם.
אני לא יודעת איך אמרנו את זה, גם לא מצאנו מילים. גם עכשיו אני לא מוצאת. אבל
היינו בהרגשה שהתקרבנו הכי קרוב שאפשר - לעצם החיים. הכי קרוב לחיים שאפשר. כמו
שהיינו קרובים כמה שאפשר בכלל, הכי קרוב, למוות, חוץ מאשר למות ממש, כך המין קירב
אותנו הכי קרוב שאפשר - לחיים. ואני לא יודעת למה, אבל זה גרם לנו לבכות. אז בכיתי
בקול. והדמעות שלו נזלו עלי, ישר מהעיניים שלו על המצח שלי, והוא התהפך, ממני
לקיר, בשקט, אבל הכתפיים שלו רעדו. מתוך הדמעות שלי ראיתי שהוא גם בוכה.
340