בחלק של הבטלדרס שמקווצ'ץ מתחת לכתף של הגבוה, אי-אפשר שלא נמצא כלום, אני מתאמצת ומתאמצת, ולבד - אין לי כוח. ועוזי - מזיע. עומד מדובק לרצפה, רועד, ומזיע. אני כבר "חברא-קדישא" אמיתית. עוזי - לא. חבל ששאול הררי לא פה. אולי טוב שהוא לא פה. אני די מתביישת בזה, שאני כזו ג'דע, מה זה בשבילי מוות, דם. חבל שאני לא כמו עוזי. הייתי רוצה להיות כמו עוזי. ושאול הררי - שיגיד עלי מה שהוא רוצה.

השמות שלהם לא אמרו לי כלום. הלכתי למקלחת, לרחוץ את כולי, ואת "התעודות" - איזה מכתב פה, איזה הודעה שם, ופנקס קופת-חולים - גם כן בניגוד להוראות, ואיזה מזל שהם לא שמו לב להוראות - ואמרתי לעוזי שיילך לחדר האוכל ושישמור לי מקום. ושיחזיק פסון, שיעשה את עצמו כלפי חוץ, מפני שהטוראים יביטו עליו בשבע עיניים. לא היה אחד שלא ראה את ההרוגים, ובאיזה מצב הם, ושלא הבין מה עשינו שם בפנים, אז הם מסתכלים עלינו. ואתה עוד חדש. אז דחילך. תחזיק פסון.

כשנכנסתי לחדר האוכל התפלאתי איך הוא היה מוצף אורה. מה החגיגה? לא, שום דבר. סוף-סוף סידרו האפלה, ואפשר היה להדליק את הלוקסים. עד אז אכלנו בכמעט חושך. אבל בכל זאת יש משהו יותר חגיגי מתמיד. אה - האוכל. בצלחות על השולחן, לפני כל אחד מונחת צלחת עמוקה עם המון בשר. עמוסה. פצצה. שיהיה כוח. בשר נותן כוח. נותן אפשרות להתגבר על הקור. הסרדין-פלוס-משולש-גבינה-צהובה-פלוס-חצי-ביצה-קשה- פלוס-שני-זיתים - כבר יצא מהאף. כל יום, כל יום, שלוש פעמים ביום, אפשר להשתגע. ואתה נשאר רעב. ואין לך כוח, אפילו לא בשביל להתגבר על הקור. ומה זה הבשר הזה פתאום? אומרים לי שאין מה לעשות עם הטלאים. יש המלטה - ומוכרחים יהיו בימים הקרובים להוריד את כל העדר למטה, לעמק החולה. אז הטלאים ממילא אבודים. אז נותנים לכבשים להמליט, ונאכל אותם. אחרי זה כבר אפשר יהיה להוריד את העדר למטה, בלילה, דרך ואדי ג'וז. מה איכפת לנו למה. לא רוצים לשבור את הראש. העיקר שיש בשר. יופי. רוצים לאכול.

אבל עוזי לא יכול היה לאכול. באמת שהוא לא יכל. ובעיקר לא בשר. לכל אחד זה קשה, מעיניין כזה לבוא ישר לאוכל, וזה הרגע לשלוף איזה פטנט פרטי ולהתגבר, אבל הוא בכלל עוד אפילו לא ידע שגם הוא יהיו לו פטנטים. והוא נהיה אדום ולבן בפנים, כתמים-כתמים, ובעיניים הוא שאל אותי מה עושים. אז אמרתי לו, ככה בצחוק, תראה, אם אתה לא רעב, אז לפחות תיקח מרק. הוא קפץ על הרעיון, ארגן לעצמו צלחת ריקה - לא היה קשה למצוא מתנדבים שירוקנו לו את הצלחת שלו - לקח את התרווד, השקיע אותו עמוק-עמוק לתוך המרקייה, כדי לדוג "תוכן" טוב, וכשהתרווד התרומם - בומס ! כל השולחן עף, עלינו, על אלה שישבו מולו, עם הכל, עם

40