הקדמה
הספר הזה הוא לא "האמת" על הפלמ"ח. אני לא
יודעת את "האמת" על הפלמ"ח. אני לא
היסטוריונית ולא
חוקרת, וגם אין לי שום שאיפה להגיע אל "האמת" על הפלמ"ח. אני גם
מפקפקת אם בכלל יש דבר כזה;
הספר הזה הוא לא "אומנות", הוא לא "יצירה ספרותית".
מצד אחד- אני לא סופרת. ומצד שני - אפילו אם הייתי סופרת, אני לא חושבת שמהדברים
האלה הייתי יכולה "לעשות" יצירה ספרותית. בטח לא אני. אפילו אם הייתי
מנסה, זה נראה לי שהייתי עושה משהו לא בדיוק מוסרי.
לקחת חומר כזה, ולנסות לרקוח ממנו "מעשה אומנות", זה
לא נראה לי הוגן, משום מה;
והספר הזה הוא גם לא "זיכרונות". אני לא מאמינה שיש
"זיכרונות אמיתיים". ואני גם לא השתדלתי להיזכר. בכלל לא ניסיתי להיזכר.
לא נעזרתי בספרים, בעיתונים, בתמונות, וגם
לא באנשים
אחרים. גם לא ערכתי השוואות עם מקורות אחרים - חוץ אולי מפעם אחת.
אז מה הוא כן,
הספר הזה ?
פשוט, מה שיש לי
בראש מ"אז". כל מה שמ"אז" תקוע לי בראש, תמיד, כל הזמן, כל
יום, כל רגע. לא חשוב מתי, לא חשוב איפה. הולך אתי לכל מקום. חי אתי. מזקין אתי.
ברגע שהחלטתי, מאלף ואחת סיבות, שהיה מן הראוי שהדברים האלה
ייראו לעין-כל, בשחור על גבי לבן, שמתי ניירות במקום קבוע, וכל יום כשחזרתי
מהעבודה הביתה - רוקנתי ישר לנייר כל מה שבאותו רגע היה לי בראש מ"אז". כל
פרק בספר נכתב "במכה אחת", בפעם אחת. צריך רק להוסיף, שבקריאה שנייה השמטתי
מה שלא שייך ישירות לחודשים שבין ה-29 לדצמבר 1947 ועד למרס 1948 - פחות או יותר -
כלומר, המדובר הוא בתקופה, שמתחילה עם פרוץ המלחמה ומסתיימת לפני שהתחלנו בפעולות
יזומות, לפני שיגאל אלון הגיע לגליל העליון. את הקפיצות להנה ולהנה, את הסתירות אם
יש, ואפילו את החזרות - את כל אלה השארתי כמו שהן, לא "ערכתי" כלום.
בעצם אפשר לאמר,
שהספר הזה הוא ראיון. כאילו שמישהו, סמוי, שלא יודע כלום על
"אז",שואל אותי במשך כל הספר שאלות, ועוד
שאלות, וחוזר ושואל, והספר כולו הוא התשובות שאני עונה - בדיבור.
5