לנו כבר היה "מה לספר" - ממסעות ומסיורים וגם מהקורסים - בעיקר לעומת הגן-ילדים הזה, שנפל לנו על הראש. ונהיה לנו "הווי". העניין המרכזי שהיה משותף לכולנו היה תכנון המסע לחרמון. כשהכל ייגמר. כמה זמן כבר יכול לקחת המצב-הכן הזה. אז אחרי זה - עושים מסע לחרמון. שעות על שעות הקדשנו לזה. החרמון באותה תקופה היה מטרה נכספת, כמו "הסלע האדום" בשנים יותר מאוחרות.

הצופים מדפנה היו מחלקה עצומה, והם באו מכל הארץ, אז זה כמובן רק טבעי שכל אחד מאתנו הכיר כמה אחדים עוד מקודם: מהשכונה, מהכפר, מהגימנסיה, מהמשפחה. אז רושם, השתדלנו לעשות על כולם, אבל כל אחד מאתנו ניסה לכבוש לעצמו השפעה עליהם באמצעות אותם הספורים שהכיר קודם. כשאנחנו כבר היינו בפלמ"ח, הם הרי עוד היו "ילדים", (בשנה שעברה...) והרי הם ידעו עלינו, כי היכרנו, אז ההערצה היתה עצומה כשהיינו באים לחופש, וכל אחד מאתנו בנה על ההערצה הזו של המכרים שלו. בכלל קשה לבוא להיות ממ"כף חדש, ובמחלקה כזו גדולה, אתה פשוט הולך לאיבוד. עד שאתה לומד רק את השמות.

אחד מאלה שהיכרתי קודם היה יוחנן. הוא היה אחד מאלה שהיו שם, קבוצה גדולה, שלמדו שנה אחרי בגמנסיה שאני למדתי, ושני המחזורים שלנו גדלו יחד המון שנים, בטיולים, במקהלה, ועוד כל מיני. אז היכרנו טוב- טוב. יוחנן היה חכם מאין כמוהו, גם נראה כך, ה"פרופסור" הקלסי של כל כיתה: שמן, גדול, נראה מבוגר בהרבה מגילו, שיער מדובלל קצת, משקפיים, והכל. אלא שיוחנן היה גם פיקח-ארס, וגם היה לו הרבה קומונסנס, וחוש הומור, ויוזמה, ומנהיגות טבעית, גם לעניינים שבחומר לא רק שברוח, קרי - מסיבות, שובבויות, התעללויות במורים, אז הוא ניצל מהגורל של להיקרא "הפרופסור". הוא גם היה חזק, ודי טוב בספורט. לא משוגע לספורט - אבל גם לא ידיים שמאליות. באירועים המשותפים בגמנסיה יצא לנו לדבר לא מעט, ודי שידרנו על גל אחד. כלומר, דיברנו על האופי של כל מיני חברים משותפים ודי הסכמנו בדעות. חשבנו את עצמנו למי יודע מה. פסכולוגים שלמים. גם הוא קרא את "הפסיכופתולוגיה בחיי יומיום", פרויד, וגם אני. כשראיתי אותו בתוך החמולה שירדה מהאוטובוסים, כשהם רק הגיעו, אורו עיני. וזה היה עוד לפני שעלה על דעתנו שיהיו לנו צרות אתם. היו שם עוד חבר'ה טובים, מבטיחים, שהיכרתי, והייתי מבסוטה לאללה. היה שם רפול הלפרין, וזיו בן-יהודה, ועוד הרבה, אבל העיקר - יוחנן. זה ממש עצום שאחד כזה ביניהם. יוחנן - זה נכס.

שלושה ימים יוחנן באמת היה עצום. לאיפה שלא יצאנו - הוא היה הסגן שלי. ורץ והתרוצץ, והכל דפק בומבה. כל בעיה שצפה לי עם החדשים, יוחנן תיווך בינינו, בטבעיות, והכל בא על מקומו בשלום. אבל זה היה כך 3 ימים. ביום הרביעי, במסדר הבוקר, אריק גמר לחלק את התפקידים, ושאל: מי חולה?

80