המציא תירוץ. נו - אז למה דווקא דפנה? מי אמר לך ללכת לדפנה? איזה עוד קיבוצים אתה מכיר? נעמי סיבב אותו וסיבב אותו, והוא התבלבל, ושינה גירסות, ולא יצא מזה כלום. הוא מצידו כל הזמן התאונן שהוא יילך למשטרה עם זה. שסתם התנפלו עליו. פושעים. שאנשים כמונו צריך לאסור. ונעמי אמר לי באוזן: את רואה איזה מחשבות יש לו, כל דבר - לבריטים. זה מה שמסגיר אותו. איזה יהודי מהיישוב, אם היה קורה לו דבר כזה, היה ישר מודיע: אני הולך להתאונן לבריטים - חס-וחלילה ! רק זה בלבד זה כבר סימן שיש לו קשר עם הבריטים. ובסוף, ובעניין קטנטן, נפלה על הראש שלו הסתירה הנוראה, שכנראה אם בן-אדם נתפש בה הוא מודה גם בכל השאר: רגע, נחזור עוד פעם, ממה התפרנסת לפני 12 שנה? ככה, באמצע, נעמי זרק לו את זה, באמצע עניין אחר. והוא ענה ישר: בקיוסק. היה לי קיוסק. ונעמי: איזה קיוסק, קיוסק למכירת מרגרינה? הרי לפני 3 ימים טענת שאתה היית סיטונאי למרגרינה, אז עשית את זה בקיוסק ?! שתיקה, ומבוכה נוראה, ו"האדון" לא הסתדר עם הבליעה של הרוק שלו, והשפתיים שלו עוד יותר התייבשו. ונעמי צעק עליו: זהו. אתה משקר. אין מילה אמת. תגיד את האמת, שאתה חי מכספים שנותנים לך בשביל הידיעות שאתה מביא להם. אתה לא רוצה להגיד מי זה - טוב, אל תגיד, אל תספר לנו מי שלח אותך הנה. אבל אני אספר לך מה אני הולך לעשות אתך ! "האדון" התחיל לרעוד, שזה היה דבר נורא. נורא היה להביט על זה. חשבתי שכל זה קורה לי. שאני מפחדת מנעמי. ונעמי בכוונה השתהה ולא אמר מה, ובסוף אמר: אנחנו ניקח אותך מפה, ונוריד אותך במשטרת ראש-פנה, ישר לבריטים, ותוכל להתאונן לפניהם על קיבוץ דפנה. זהו. שלום. ו"האדון" צעק: לא, לא, אני מבקש, לא, לא, אני מתחנן לפניך, לא ! ! ! אני אספר הכל, בבקשה, בבקשה, אני אספר כל מה שאתה רוצה לשמוע, אני מתחנן לפניך, לא אתה תיתן אותי לבריטים ! ! ! אבל נעמי - זה כבר לא עניין אותו.

ויצאנו משם. נעמי סיים את החקירה. והתפוצץ מצחוק. ואני לא יכולתי להתאפק, ושאלתי אותו מה זה כל העסק, אני לא מבינה כלום. נעמי אמר שכבר בערב הקודם, כשעשינו את הדו"ח של הסיכומים, פלוס טלפון אחד או שניים, הוא כבר ידע עליו הכל. והיום זה לא היה חקירה ממש, זה היה רק בשביל להפחיד אותו. שיידע לו. וראית איך שהוא הבין טוב-טוב? מחר הבריטים כבר יטפלו בו. מבינה? לא. לא הבנתי. והתכווץ לי הלב שאני לא יכולה להפגין את התפישה המהירה הזו, כמו שנעמי ציפה ממני, אבל אני מצטערת - לא מבינה כלום. אז נעמי אמר: קודם שזה באמת יקרה כמו שאני רוצה שזה יקרה, אחר-כך אני אספר לך. אחרת זה ייצא שאני מתנבא. בינתיים, הוא ביקש, שאני אכין את הדו"ח, ושאף אחד לא יראה, כי זה סודי, ושאני אשלח לו את זה, ושאף אחד לא ישמע על זה, וכו' וכו', שאף אחד לא יראה את הכתובת שהוא נותן לי בשביל לשלוח לי, וכו' וכו'.

90